החלטה בתיק ת"א 61520-01-12

לפני בקשה לחיוב המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להוצאות המבקשות (הנתבעות).

הרקע לבקשה

1.            במסגרת תובענה זו מתבררת תביעת המשיבה לחיוב המבקשות בתשלום סך של 590,955.34 ש"ח. המשיבה הינה חברה זרה הרשומה בהונג-קונג ועוסקת בייעוץ לחברות המבקשות לייבא מוצרים מסין. המבקשות הינן חברות פרטיות מישראל ועוסקות בשיווק מוצרי אמבט.

2.            בכתב התביעה, טוענת המשיבה כי ביום 17.8.06 כרתה היא הסכם עם המבקשות (להלן: "ההסכם"), אשר תכליתו שיתוף פעולה ביבוא מוצרים מסין ושיווקם בישראל. שיתוף הפעולה נמשך כשלש שנים ובמהלכם יובאו ונמכרו בישראל על פיו מוצרים בהיקף של מיליוני שקלים. בסוף שנת 2009, טוענת המשיבה, הסתבר לה כי המבקשות הפרו את ההסכם בהפרה יסודית כאשר נמנעו מרכישת כמויות המינימום שנקבעו במסגרתו, פנו ישירות ליצרנים בסין תוך עקיפת המשיבה, יבאו בעצמן את המוצרים נשוא ההסכם, נמנעו מתשלום חוב שוטף למשיבה ועוד. המשיבה טוענת לחוב שוטף של המבקשות בסך של 22,305$, לזכותה לפיצוי בגין אי רכישת כמויות המינימום הנקובות בהסכם בסך של 59,295.88$ ולחוב בסך 58,907$ בגין רכישת מוצרים שלא באמצעות המשיבה.

3.            המבקשות מצידן, הגישו כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד הכולל עתירה לחיוב המשיבה בתשלום סך של 552,099 ש"ח.

בתמצית, לטענת המבקשות כתב התביעה איננו מבטא נכונה את הבסיס להסכם. לשיטתן, כלל לא ניתנה למשיבה התחייבות לרכישת כמויות מינימום וממילא שהמשיבה איננה יכולה להעלות טענות בעניין זה; לא ניתנה למשיבה כלל בלעדיות על מרבית המוצרים המפורטים בכתב התביעה אלא רק למוצרים מוגדרים בנספח א' להסכם; ואף הטענות בדבר קיומו של חוב שוטף, שגויות ולא מתחשבות בתשלומים שהועברו למשיבה כך שהחוב השוטף עומד על 15,777.55$. עם זאת, טוענות המבקשות כי מאחר והמשיבה עצמה הפרה את החוזה באספקת מוצרים לקויים ופגומים כך שהמשיבה עצמה חייבת כספים למבקשות, הרי הן מקזזות סכום זה מחובות המשיבה.

4.            המבקשות הגישו בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערבות להוצאותיהן בגין הגשת התביעה. המשיבה לא הגישה תגובה לבקשה ובהחלטה מיום 13.6.12, חויבה המשיבה בהפקדת 35,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשות. החלטה זו בוטלה ביום 13.6.12 ובעקבות הגשת תגובה ותשובה ניתנת החלטה זו.

דיון

5.            האפשרות לחיוב תאגיד בהפקדת ערובה להוצאות, מוסדרת בסעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999. בהתאם להלכה הפסוקה, הוראות אלו "גוברות" על ההוראות הכלליות בדבר חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי הליך בחינתה של בקשה לחיוב חברה - תובעת בהפקדת ערובה להוצאות מתבצע במספר שלבים. ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. באם נמצא כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, יש לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה אם לאו ולבסוף יש לקבוע את גובה הערובה (רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם במאגרי המידע], 11.2.0]).

6.            לטענת המבקשות, המשיבה הינה חברה זרה אשר מושבה בהונג-קונג, למשיבה אין כלל נכסים בישראל ואף ניסיון להפרע מהמשיבה בהונג-קונג כרוך יהיה בקושי רב שכן סין איננה חתומה על אמנת האג. מעיון בתגובת המשיבה, מתברר שאין היא כופרת כלל בטענות אלו של המבקשות. המשיבה איננה מציינת נכס כלשהו של המשיבה בישראל ואיננה מתייחסת כלל ליכולת המבקשות להיפרע ממנה, מהמשיבה.

7.            לטענת המשיבה, היא מיוצגת בישראל על ידי חברת הליוס סחר בינלאומי בע"מ (להלן: "הליוס") והליוס מתחייבת לשאת בכל תשלום בו תחויב המשיבה כהוצאות משפט. לתגובה אף מצורף תצהיר של מנכ"ל הליוס. בטענה זו אין ממש ככל שהיא מתייחסת לאפשרות קבלת הבקשה. הליוס איננה צד לתביעה ויחסיה עם המשיבה אינם רלוונטים כלל. לעניין בקשה זו, העמדה המוצגת בתגובה בדבר התחייבות הליוס, עשויה להיות רלוונטית לבחינת אופי הערובה המוצעת במצב בו תחויב המשיבה בהוצאות, אך לא לגבי עצם האפשרות לחיוב שכזה.

8.            משכך, שומה איפה על המשיבה להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב אותה בהפקדת ערובה, כאשר בחינה מדוקדקת של סיכויי ההצלחה בהליך תיעשה רק כשהסיכויים גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד.

9.            בבחינת טענות הצדדים בכתבי הטענות, לא שוכנעתי כלל ועיקר בטענה שסיכויי ההצלחה בתביעה כה גבוהים עד כדי הצדקה שלא לחייב כלל בהפקדת ערובה.

המשיבה מבססת את טענותיה להפרת ההסכם ואת תחשיבי הנזק שלה על טענה בדבר הפרת התחייבות המבקשות לבלעדיות אך איננה מתייחסת במישרין לרשימת המוצרים לגביהן ניתנה הבלעדיות (נספח א' להסכם) ומציינת במפורש שהסכום הנתבע מתבסס על הערכה בלבד.

המשיבה טוענת לפיצוי על אי רכישת כמויות מינימום אך איננה מבהירה כיצד מתיישבת הטענה עם האמור בסע' 3.5 בהסכם לפיו אי עמידה ברכישות מינימום מקנה זכות להודיע בתוך 60 יום שההסכם לא יכול על אותו המוצר. לא נאמר שיש גם מחויבות לפיצוי במצב זה.

אומנם, המשיבה טוענת לחוב שוטף שבחלקו הגדול מודות המבקשות ומוסיפות טענת קיזוז, אך לא ניתן לנתק עילת תביעה זו מיתר עילות התביעה עימן ייאלצו המבקשות להתמודד ולהשקיע משאבים. במצב זה איפה, אינני מוצא כל הצדקה למנוע ערובה מהמבקשות להבטחת הוצאותיהן למקרה שתידחה התביעה. מאידך, לטענת הקיזוז תהא השלכה על גובה הערובה שתיקבע.

10.        כאמור, מציעה המשיבה את התחייבותה של הליוס כערובה מספקת לתשלום הוצאות המבקשות אם תחויב המשיבה בהוצאות. דא עקא, שלמעט אמירה כוללנית על אודות יכולתה הכלכלית המוצקה של הליוס, אין בתגובה ולו ניסיון להציג את אופי פעילות הליוס, נכסיה ויכולתה הכלכלית. במצב זה, אפילו הייתה הליוס התובעת בעצמה, לא היה בטיעוניה משום הצדקה למנוע חיוב בהפקדת ערובה, קל וחומר כשאיננה צד לתיק.

11.        אשר לגובה הערובה, יש לקחת בחשבון את העלויות הכרוכות בניהולו של הליך משפטי, גם לנוכח סכום התביעה אך בלא להתעלם מההשקעה הנדרשת לבירור הטענות. יש גם לקחת בחשבון את הודאת המבקשות בחוב של 15,777$, סכום אשר היא מבקשת לקזז בטענות להפרת חובות המשיבה, ואת הגשת התביעה שכנגד שממילא תצריך את המבקשות להתמודד עם המשיבה. במצב זה, אני סבור כי ערובה בסך של 12,000 ש"ח תשקף באופן הולם את זכותה של המשיבה ליומה בבית המשפט אל מול זכותן של המבקשות להבטחת הוצאותיהן הן.

12.        אשר על כן הנני מחייב את המשיבה בהפקדת סך של 12,000 ש"ח בקופת בית המשפט כערובה להוצאות המבקשות. היה ולא תופקד ערובה זו בתוך 30 יום מיום המצאת החלטה זו - תידחה התביעה.